שאלה טובה: חברות לתמיד. כמעט.
איך אפשר לעזור לחברה שמתרחקת? המטפלת נעמה מוזס מייעצת
שם המרצה: נעמה מוזס פורסם: 28/10/2012 16:52:00

שלום נעמה,

בעלה של חברה טובה חלה במחלה ומאז היא מתרחקת. אני יודעת שהיא טרודה מאוד ושלא תמיד יש לה כח לדבר, אבל בכל זאת חשוב לי שהיא תדע שאני שם בשבילה. האם אני צריכה להמשיך להתקשר ולנסות לפגוש אותה, או שאולי להניח לה לנפשה?

           

        

שלום לך,

הרצון שלנו לסייע לאחר, ממלא לעיתים צורך אישי שלנו שנחוש משמעותיים, נפעל כפי שהיינו רוצים שיעשו בשבילנו. אולם לא תמיד ברור האם זה הצורך שלנו או של האחר. ייתכן וחברתך מעדיפה שיניחו לה בשלב זה, ודרך ההתמודדות שלה שונה משלך.

     

להיות עבור מישהו אחר, פירושו לאפשר לאחר לשתף בקצב שלו, במה שנכון לו. אין זה אומר שחייבים להיות מעודכנים בכל פרט ופרט בחייו. יתכן, וגם אם רצונה לשתף אותך, הרי שהיא מכבדת את רצון בעלה שלא לשתף אחרים בפרטי מחלתו. ולכן, כאשר אתן משוחחות, הניחי לה לקבוע את קצב השיחה, על תרבי בשאלות ("נו, אז מה הרופאים אומרים? איזה טיפול? מתי תתחילו?..") ואל תלחצי לקבל מידע יותר ממה שהיא מנדבת. גם לחברויות קרובות יש גבולות. נסי להיות עבורה במלוא מובן המילה ולאפשר לה לקבל את התמיכה במידה שהיא זקוקה לה בשלב זה.

      

התורה מחייבת ומחנכת אותנו במצוות רבות הקשורות בעזרה לזולת. אך היא גם מכוונת אותנו לשמור על איזון. לדוגמא אדם שהיה לו שדה נדרש להשאיר חלק כלשהו לחלשים, לא נדרש ממנו מאמץ נוסף לרדוף אחרי הנזקקים, אלא הם היו צריכים לבוא ולאסוף את התבואה.

    

בדומה למעגלים הנוצרים בזריקת אבן למים, כך ההתמודדות עם מחלה של אחד מבני המשפחה משפיעה על כל באי הבית ועל הסביבה הקרובה והרחוקה. ידוע שישנו קשר הדדי הדוק בין מצבם הרגשי של בני המשפחה למצבו הרגשי של החולה, ואין ספק כי התמיכה והליווי המוענקים לבני המשפחה חשובים ביותר.

  

בדומה לשלבים של תהליך האבל, גם המשפחה המתמודדות עם מחלה קשה עוברת תהליכים דומים:

1.הכחשה - בתחילה מתקשים להאמין שהאבחון והמלצות הטיפול אכן נכונות ווודאיות. יש הנכנסים למצב של הלם ואף מתקשים לשוחח על כך. (אם נדבר על זה בקול רם, משמע שזה אכן קיים ונוכח). יש המנסים להיאחז בכל סיפור ושביב תקווה ש"הנה גם אצל ההוא היה מקרה דומה והוא החלים לגמרי.." ולא מפסיקים לדבר, ויש המשתדלים שלא לשוחח ליד הילדים הקטנים ועוטפים את המצב במעטה סודיות וערפל וחשים שברגע שנחדור את השריון השביר שהם עוטים על עצמם, הכל יתמוטט והם לא יצליחו לשדר חוסן ובטחון לסביבתם הקרובה.

    

2. זעם - בני המשפחה מפנים כעס כלפי הרופא המטפל, אלוקים, הסביבה הקרובה שאינה רגישה מספיק ואינה מצויה במידה המדויקת עבורם, הכעס מופנה אפילו כלפי החולה שאינו מבריא. שלב זה עשוי להכיל גם תחושות אשמה על מה שאני מסוגל להעניק ולספק ומה שלא..

      

3.עצב ודכאון - כעת מאפשרים פורקן של צער, שיתוף בתחושות הפחד והחששות.

      

4.השלמה והתארגנות מחדש - שלב בו משלימים עם המצב הקיים, נערכים מחדש, מסתייעים בעזרה הניתנת ובזכויות הנלוות (מסוגלים לצחוק על היתרון לתו החניה של הנכה וכדומה).

    

מובן שההתמודדות בשלבים אלו עשויה להשתנות ממשפחה למשפחה ואף בתוך המשפחה.

חשוב לך שחברתך תדע שאת נמצאת בשבילה, אך ייתכן וכעת היא עדיין בשלב ההכחשה ואינה פנויה כלל לקבל את עזרתך. אולי היא חוששת ששיתוף בשלב זה יכביד עליה ויסיר את ההגנות להן היא זקוקה כעת.

    

התייעצת עימי האם להמשיך להתקשר ולנסות להפגש עם חברתך, או להניח לה - אין כאן תשובה של "או-או", אין "שחור או לבן"- נסי את דרך האמצע. הזכירי לה מדי פעם שאת חושבת עליה ומעוניינת לסייע במה שצריך. לעיתים די במסרון קטן, מייל, טלפון פעם בשבוע, הכנת מאפה לשבת וכד' כדי להזכיר זאת.

    

בהתמודדות עם מחלה, אחד האויבים הינו הבדידות וההסתגרות. ליווי ותמיכה מאפשרים להפוך את האיום לאתגר, לגלות את חבריך האמיתיים, וללמוד יחד על חמלה, התחשבות  ותמיכה.


נעמה מוזס - מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת - מומחית בטיפול וייעוץ להורים ומתבגרים  
www.mosesnaama-tipulzugi.co.il

(Photo by: TexasBubba at Flickr (CC BY-SA 2.0
תגובות


כל הזכויות שמורות לערוץ אורות 2010 ©